אודות

מפלגת הקצוות רעות שואפת לעצב את הפוליטיקה על פי ערך הרעות. בגדול, זה מה שכולנו רוצים. אבל בפועל, השיטה דוחפת את כולנו לפוליטיקה של פירוד ושנאה. אנחנו רוצים לנצח את השיטה, ויש לנו פטנט, איך לעשות את זה. הפטנט הוא לבנות רשימה ממנהיגים הפועלים לשיוניים חברתיים בכיוונים מנוגדים, מכל קצוות העם, הנחושים בעמדותיהם ההופכיות, אך יותר מכך נחושים לפעול יחד. קהל היעד שלנו הוא אנשים שיש להם עמדות, אך יש בעיניהם ערך יותר עליון מעמדתם בנושא כזה או אחר, והוא הביחד שלנו, הרעות בינינו, השותפות בקיום המדינה.

הערך העליון של המפלגה הוא אחדות העם, והמטרה העליונה הנגזרת מממנו היא יציבות השלטון, בקואליציה רחבה ככל האפשר.

פחות משנה מי ראש הממשלה ומהן ההחלטות שיתקבלו. יותר משנה איך ההחלטות יתקבלו, כמה שותפים יהיו לקבלת ההחלטות, איזה גיבוי העם יתן לשלטון. מרחב התמרון של השלטון ממילא מוגבל יחסית. יש הרבה כוחות נתונים, שבמרחב שלהם השלטון מתמרן. העם, לגווניו השונים, נתון. הטבע נתון, כוחות השוק נתונים. העולם, בכל הספקטרום שבין אוהבינו לאויבנו, נתון. מרחב התמרון שבשליטתנו משמעותי, אך יחסית למכנה המשותף שלנו ולמשמעותיות של הרעות בינינו, הוא קטן. כל שלטון יעשה בערך אותו דבר. כל צד מנסה לשכנע אותנו שהצד השני הוא שורש כל הצרות, והוא עצמו הפתרון, כך שנצחונו במאבק הוא מה שקריטי לקיומנו. אם רק ננצח את השני, יפתרו כל הבעיות.

לדעתנו, לא השני הוא האויב, אלא המריבה בינינו. ההשלכות של דרך הניהול של מלחמת הדעות, הן קריטיות. To be or not to be– that is the question. היציבות והלכידות זו שאלה קיומית. ההבדלים לא שווים מאבק בעצימות מוגזמת. הוא מחליש, ואפילו מסכן אותנו.

את זה כולם יודעים, וכולם בכנות רוצים רעות. אך בפועל, הפוליטיקאים מאשימים זה את זה בפלגנות, וכל המערכת, מקצה לקצה, נגררת לפלגנות. הפלגנות איננה רק בסגנון הדיבור, אלא בעיקר בחוסר נכונות לשתף פעולה. חרמות והצבת תנאים לשיתוף פעולה הם דרכי מאבק בעצימות מוגזמת. מאז בן גוריון, שאמר "בלי חרות ומקי" כבר במגעים להקמת הקואליציה הראשונה, מפלגות מוגדרות לפי גבולות הלגיטימיות שהן מסוגלות להכיל. עם מי הן לא מוכנות לשבת בקואליציה.

לא משנה מי אשם. הגוש הזה או הגוש הזה; המנהיגים או הציבור שצמא לדם; השיטה הדמוקרטית הישראלית, או התרבות הפוליטית שהתפתחה כאן; התקשורת או הגנום היהודי. השורה התחתונה היא שזו המציאות, והיא מאיימת עלינו. האיום הקיומי הוא גם מבחוץ, אך גם מבפנים. מלחמת הדעות לא מאפשרת תהליכי גישור, כך שלא משנה מי בשלטון, הכל תקוע. באין חזון משותף, ותנועה להגשמתו, העם מתפורר.

הגענו למצב של חרמות במקום שיתוף פעולה. הדבק בינינו לא מחזיק, וההיסטוריה מלמדת שזה קריטי. האיומים סביבנו לא מאפשרים לנו לשחק במריבות. החידוש של ה' באייר תש"ח הוא הנכונות להתעלות על המחלוקות ולפעול יחד. החידוש הזה נמצא בסכנה. במצב כזה לא נוכל להתמודד מול האתגרים העצומים והקיומיים העומדים בפנינו. החוסן שלנו כחברה מלוכדת משמעותי הרבה יותר מכל החלטה.

המציאות החברתית האמיתית בשטח היא רציפה. אין קווים ברורים שמבדילים בין הציבורים. בכל ציר שניקח, התמונה של החברה היא כגרף של התפלגות נורמאלית. מעט בקצוות, והרוב באמצע, ויש רצף בין כולם, והוא המפתח לאחדות.

הפוליטיקה היא פלגנית. הפלגנות מתחילה בעצם המושג "מפלגה", ומכאן זה מתפתח ל"קואליציה" ו"אופוזיציה". המגרש הפוליטי הוא באופן מובנה "זירת אגרוף". ואת זה אנחנו רוצים לשנות. איך? מתחילים בבניית מפלגה אנטי מפלגתית. מפלגה שמתנהגת הפוך מהנטייה המפלגתית. הרשימה מורכבת מאנשים בעלי עמדות שונות באופן קיצוני. בנושאים השונים, דת ומדינה, מדיני בטחוני, כלכלי חברתי, יהיה חופש פעולה לחברי הכנסת להצביע ולפעול כפי מצפונם ושיקול דעתם. הנושא היחיד בו תהיה משמעת סיעתית, בו נפעל כאיש אחד, הוא אחדות העם ויציבות השלטון.

אתה שם אדם במגרש כדורגל, הוא יתפוס צד, ויתחיל לשחק כדורגל. שים אותו בשדה קרב, הוא יתחיל להילחם. בקולנוע – הוא ישב עם כולם ויצפה בסרט. זרקו אותנו לזירת אגרוף, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להיכנע לסיטואציה. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו בבית, וצריכים לנהל אותו כמשפחה. ננמיך את עצימות המאבק. כמו פירוז מנשק גרעיני. נשק גרעיני הוא לדוגמא, הפלת הממשלה, חרם, תנאים וקווי יסוד.

מוסדות המפלגה יקיימו תהליכי שיח וגישור כדי למקסם את ההסכמה בתהליכי קבלת ההחלטות. המטרה היא לא לתת משקל של 100% לגוש אחד, ו 0% לגוש שני. אלא לדון בכל דבר לגופו, ולשקף את מכלול הדעות בהחלטות. לא שואפים להכרעה, ולניצחון, אלא לשקלול הדעות. המצב כעת הוא, שכל מחנה שואף להחליף את השלטון, ולא לשפר אותו. הוא מוותר על ההשפעה לטובת האפשרות להכרעה. המצב כיום הוא קרב הכרעה, בו צד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. במקרה כזה כל צד נלחם על הקיום. הוא יילחם גם במחיר קיום המדינה, כיוון שממילא הוא לא מזדהה איתה. זה 'לא העם שלו', ו'תמות נפשי עם פלישתים'. לכן חייבים לשאוף לשקלול ולא להכרעה.

אנחנו פעילים חברתיים שרוצים לבטא את הקול העממי הפשוט, שלא מתמקד במייחד אותנו אלא במאחד אותנו. איננו מזלזלים במלחמת הדעות, ובכל מפלגה יש לוחמים מעולים, שממלאים תפקיד חשוב של הבלטת הייחוד של כל גוון בעם. אך חייב להיות גם פלח באוכלוסייה שמבטא את הקול של היחד בפוליטיקה. הנטיה הטבעית שלנו היא להתפזר, כך חיינו אלפי שנים. צריך שיהיה כח שתפקידו המרכזי הוא לחבר את הנפזרים, כח שמושך את הקצוות פנימה.

ההמלצה לנשיא תיבחן לפי מטרתנו: אחדות העם וייצוב השלטון בקואליציה רחבה ככל האפשר. יתכן שמבחינה זו לא יהיה הבדל בין המועמדים, ואז כל חבר סיעה ימליץ לפי דעתו. אך ככל שיהיו לנו יותר מנדטים, כך נשפיע על כל המפלגות. נבחן אותן לפי הקריטריון של הרעות, ולפי הדירוג נבין איזו קואליציה תממש את הרעות בצורה מיטבית, ועליה נמליץ לנשיא. כך שהמפלגות שירצו לזכות בתמיכתנו יאמצו דפוסים של רעות. אנו רוצים להשפיע כבר עכשיו על מערכת הבחירות, ובוודאי על דרך בניית הקואליציה, ועל דרך קבלת ההחלטות של הממשלה.

המשבר הפוליטי המתמשך והאיומים הביטחוניים ההולכים ומתעצמים נראים אחוזים זה בזה. הפירוד בעם מהווה סכנה קיומית. ישנה אפשרות לשנות את כללי המשחק הפוליטי, לעצב פוליטיקה של רעות בין קצוות העם, ולייצב את הספינה המיטלטלת.

הציבור מחפש מוצא, והוא כלוא בכללי המשחק. מפלגת רעות תאפשר לכל אלו שהרעות והקיום המשותף חשובים להם מעמדתם, להביא זאת לידי ביטוי. עצם קיומה של מפלגת רעות והשמעת קולה, כבר תשפיע לטובה על כל התרבות הפוליטית הישראלית. אין לנו זכות לשבת שלובי ידיים.

אם אתם מזדהים – הביעו תמיכה והצטרפו. אנחנו צריכים את המעורבות הפעילה שלכם.

תודה.